אריאל הכהן: על נהרות

בחלל הכניסה תלוי מסך עם תרגום סימולטני של השירה בעברית ובערבית. המוזיקה הנשמעת ברקע אופפת בפאתוס את המילים, אשר מתפרקות בסיום הופעתן לחלקיקים הנישאים ברוח. בחלל הסמוך נגלית הקרנה גדולה ודמותו של הכהן, המופיעה בעבודותיו תדיר, משוכפלת בה שוב ושוב לכדי מקהלה מאוחדת השרה ומבכה על האובדן ועל הכמיהה לשוב הביתה, אל ציון.

על רקע מחזור של שקיעה וזריחה, הכהן בונה מרחב בימתי שהוא אל־מקום ובתוכו עורם הקשרים רבים: הוא פועל כארכיאולוג החושף ומלכד יחד שכבות שונות בהיסטוריה של המקום, החל בשבת השבעה באוקטובר בשעה 06:29, מראות המלחמה שבאה בעקבותיה ­– החטופים, הקיבוצים השרופים, הרס החיים ברצועת עזה, דרך הקמת המדינה וזכות השיבה, ואחורה עד חורבן בית ראשון והחיים בגלות. בין ריבוי החיבורים הלוקאליים, הכהן מבקש להרחיב את נקודת המבט דרך שפה זרה ובאמצעות אזכורים מתולדות האמנות, בעודו מתחבר למצבי קיום אנושיים של עקירה וגלות החוצים גבולות לאומיים ותרבותיים.

כרוניקת הארץ נשזרת גם בתמורות הפוליטיות שהתרחשו במאה ה־19 סביב כתיבת האופרה של ורדי, בעת שאיטליה הייתה מפוצלת לנסיכויות נשלטות, ושירת הכיסופים הפכה עבור האיטלקים לאלגוריה לאחדות לאומית ולחירות. בהמשך, באמצע המאה ה־20, נקשרה השירה דווקא למפלגה הפאשיסטית תחת מוסוליני, ובכך התגלתה כטקסט חי ורב־פנים – כזה היכול לשאת על גבו בו־זמנית קולות ומשמעויות של חופש ודיכוי שלטוני. באופייה החמקמק "שירת העבדים העבריים" מהדהדת את הגלגולים הרבים שעברו הזיכרון וההיסטוריה גם כאן, בארץ הזו, שכל מי שחי בה מבקש להחזיר לעצמו מולדת אבודה.

על רקע המלחמה המתמשכת בישראל ובעזה, המקהלה של הכהן מקבלת משמעות חדשה מרובדת בעודו מאזכר מראות קשים של פליטוּת והרס. הדמויות בה לבושות בפיג'מות מאולתרות ובחולצות מודפסות בסמלילים שונים – קק"ל, ישיבת בני ציון, פסל החירות, אדידס ועוד, חלקן יחפות, אחרות בכפכפים, וכולן נראות רדופות. בפנים מפודרות עד כדי חיוורון חולני, הכהן ממחיש את החיפוש אחר קול יחיד ושברירי, אחר האינדיבידואל שנבלע בתוך הסבל הקולקטיבי. המקהלה ה"שרה בציבור" הופכת באחת לטריבונה של שכול ושל תפילה על רקע הדואליות הקשה של המרחב הזה: שתי חברות, שתי היסטוריות, שתי תודעות קולקטיביות, שכל אחת מהן שרה געגועיה, ובצלילן מתערבבים קולות של יגון וכמיהה לשיבה.