ג'ודי שיקגו: לוּ נשים היו שולטות בעולם?

תחת הכותרת "לוּ נשים היו שולטות בעולם"?, מוזמן קהל בכל רחבי העולם, להגיב על שאלות שהעלתה ג'ודי שיקגו ולהוסיף עוד קולות לשמיכת טלאים פיזית ודיגיטלית הנארגת מתשובות כל המשתתפות והמשתתפים ביצירה. לאחר שהוצגה בארה"ב, מקסיקו, גרמניה, ארגנטינה וצרפת — זוהי הופעת הבכורה של היצירה במזרח התיכון. המוזיאון מזמין את המבקרים להיכנס לתא אינטראקטיבי, להשיב על השאלות ולהיות שותפים בפרק העדכני ביותר של היצירה המתהווה.

עבודת הטלאים, קווילט (Quilt) , נודעה כאוּמנות מסורתית העושה שימוש חוזר בבדים, ונפוצה כבר במאות ה־17 וה־18, בעיקר בצפון אמריקה ובמיוחד בקרב נשים. בהמשך, היא נהייתה למסורת משפחתית ולכלי להעברת זיכרון, רגש וסיפור אישי ותוצריה נהיו לאובייקטים תרבותיים, פוליטיים ואישיים. בהמשך, אמניות פמיניסטיות ביקשו להשיב לעצמן את המלאכה ה"נשית" הזו, ולהפוך אותה לצורת ביטוי מוכרת של אמנות גבוהה. בשנת 2022 חברו שיקגו וטולוקוניקובה לארגון DMINTI הפועל במפגש שבין אמנות לטכנולוגיה, לצורך יצירת פרויקט השתתפותי עולמי שמחזיר את מסורת שמיכת הטלאים, כמדיום אמנותי טעון ובעל עוצמה.

הפרויקט יוצר שיחה בין־דורית בין הפמיניזם של שיקגו המתמקד בהעלאת מודעות ובפעולה משותפת, ובין האקטיביזם הישיר, הנועז והגלובלי של טולוקוניקובה. שיתוף הפעולה בין שתי הנשים מדגיש שפמיניזם אינו רעיון אחיד, אלא שדה דינמי של קולות, מחשבות וחוויות משותפות.

שיקגו וטולוקוניקובה מכירות בכוחה המרפא של האמנות וביכולתה לשמש אמצעי לשינוי חברתי ופוליטי. העבודה ההשתתפותית הזו מגיעה לראשונה לאזור המאופיין בחברות מסורתיות, שבו נשים ממשיכות להיאבק על ביטחון אישי, ייצוג וזכות להשמיע קול, וזירה שסובלת מסכסוך אלים ואי-שוויון מתמשך. מוזיאון תל אביב לאמנות, מקווה שהשמיכה תהפוך לפלטפורמה לדיון על עתיד אחר של מציאות, שבה מנהיגות מבוססת על אמפתיה, שותפות ואחריות.

ג'ודי שיקגו היא אמנית אמריקאית פורצת דרך, מהיוצרות העכשוויות החשובות והמשפיעות ביותר, שהעניקה השראה לדורות של נשים.

במשך שישה עשורים שיקגו עוסקת בנושאים של מגדר, זהות, גוף, צדק חברתי ופוליטי, מודעות חברתית, שיתופיות ושכתוב ההיסטוריה מפרספקטיבה נשית. היא יוצרת מתוך מטרה להנכיח את חוויותיהן של נשים, לספר ולשמר את סיפוריהן, ולעורר ביקורת על מבני כוח ואי־שוויון. שיקגו הייתה ממובילות הגל השני של הפמיניזם בשנות השישים וייסדה את התוכנית הראשונה ללימודי אמנות פמיניסטית בארה"ב. היא קידמה מדיומים שנחשבו "נשיים", אימצה פלטת צבעים עזה והציבה בקדמת הבמה את החוויה הנשית שהודרה מעולם האמנות.

היצירה המפורסמת ביותר של שיקגו "מסיבת ארוחת הערב" (1974–1979), המזוהה עימה ונחשבת לאבן דרך באמנות הפמיניסטית, מוצגת דרך קבע במוזיאון ברוקלין - מיצב ענק של שולחן ערוך הכולל שלושים ותשע מקומות ישיבה לנשים ידועות – דמויות מיתיות ודמויות היסטוריות – כגון, וירג'יניה וולף, אמילי דיקנסון וג'ורג'יה אוקיף. בין יצירותיה הידועות הנוספות, סדרת העבודות "פרויקט לידה" (1980–1985) , המשלבת ציור ועבודת רקמה וחוקרת את נושא הלידה, שנחשב עד לאחרונה, טאבו באמנות מערבית מסורתית, ו"פרויקט שואה - מחושך לאור" (1985–1993) שיצרה שיקגו במשך שמונה שנים בשיתוף פעולה עם בעלה, הצלם דונלד וודמן. הפרויקט שעוסק בנושאים של זיכרון, מוסר, אשמה ואחריות, מהווה נקודת מפגש בין זהותה כאשה יהודייה לבין המחויבות שלה לאמנות פוליטית וחברתית והמסירות שלה לכוחה המרפא של האמנות.

למרות שזכתה להכרה כאמנית כבר בשנות ה־70, פעלה ג’ודי שיקגו במשך מרבית הקריירה שלה בשולי עולם האמנות הבין־לאומי. בשנים האחרונות, עבודתה זוכה לפופולריות רבה בכל העולם ועניין מחודש שהציב אותה כגשר חי בין ההיסטוריה של הפמיניזם לבין התנועה העדכנית, והחזירה אותה למרכז השיח האמנותי הבינלאומי. בקרב הדור הצעיר, היא נחשבת לדמות אייקונית שממשיכה להשתנות ולהגיב ומגלמת אומץ נשי רדיקלי. תערוכות המוקדשות לעבודתה מוצגות במוזיאונים מרכזיים ברחבי העולם, יצירותיה זוכות למאות אלפי צפיות בפלטפורמות דיגיטליות, ושיתוף הפעולה המתמשך שלה עם בית האופנה דיור, שנמשך חמש שנים, זכה להד תקשורתי עולמי.